תסתכלו רגע סביבכם ביציע בבלומפילד, רגע אחד אתה מחבק מישהו אחרי שער בכדורגל, ורגע אחרי זה אתה מגלה שבטוויטר הוא קורא לך "עוכר הפועל" על דעתך בכדורסל. זה לא קרה במקרה. זה מכוון, זה כירורגי, וזה מגיע הכי מלמעלה שיש. אני אחרוג ממה שקבעתי לעצמי בהבנה שמטרת האדם היא להיות מוזכר בכמה שיותר מקומות, לטובה או לרעה, ואכן אזכיר אותו אישית. ברמה האישית עוד טרם נחסמתי, אך ״ננזפתי״ פה ושם על הבעת הדעה שלי המנוגדת לשלו, אך גם אני מודה - אני פירווליג , אני בוחר מתי להתעסק בהפועל תל אביב בזמני החופשי בגלל מקום מגוריי ואני זוכה לראות דברים טיפה אחרת מהמקום שהייתי בו כאשר בפועל הפועל תל אביב הייתה כל חיי.
עופר ינאי הוא תלמיד מצטיין של שיטת נתניהו: אם אתה לא יכול לאחד אותם סביבך, תפלג אותם כדי שלא יוכלו לעמוד מולך. הוא מצליח מקצועית, אין ספק, אבל בניגוד לביבי עד לפני כמה שנים שהצליח לא רע, ב"מדיניות החוץ" שלו בתוך המועדון? הוא נכשל בגדול. הוא יוצר מצב שבו אתה חייב לבחור צד או שאתה "ביביסט" של עופר, או שאתה נגד ההצלחה של הקבוצה. אין באמצע. הלו!!!! זה הפועל תל אביב הרבה לפניי, לפניך ולפניו. איך הקהילה הכי חזקה בארץ הופכת לשני מחנות ששונאים אחד את השני יותר ממה שהם אוהבים את הפועל.
בשיעור הכי חשוב של הפועל נכשלנו. אני מאמין שהפועל, לפני הכל, זה קבלת הכל. קבלת דעת האחר. כשהייתי מתבגר, לא חיבבתי את הגברים שמחבבים גברים אחרים, הפועל עזרה לי לקבל את זה ולהתייחס אליהם אחרת ובאותו יחס כמו לכל אחד אחר, שתי החברים הכי טובים שנותרו לי משער 5 הם ימנים בדעותיהם הפוליטיות ביטחוניות, והם עדיין החברים הכי טובים שלי. מותר לנו לחשוב אחרת. מותר לנו להתווכח עד שהווריד יוצא, אנחנו חיים מאמוציות אבל ברגע שהוויכוח הופך לשנאה, ברגע שאנחנו מאמצים את השפה של "אנחנו והם" הפסדנו הרבה יותר ממשחק כדורסל. הפסדנו את עצמנו.
"מהנדסי התודעה" בונים על זה שנשכח את החברים הכי טובים משער 5. הם רוצים שנראה רק ציוצים ופייקים במקום לראות את הבנאדם שיושב לידנו בכיסא המתקפל כבר עשור ואולי יותר.
פתרונות? יש. קשים, רחוקים וכמעט בלתי מושגים. אך ישנם פתרונות, אך הדרך לפתרון כלשהו חייב להתחיל מאחדותו.
יום הולדת שמח אריק, מתגעגעים אלייך פה.
