בניגוד לכל הכוכבים הענקיים שפרשו פה אחרי דרמה מתישה או סוף צורם (ברקוביץ’ ובניון הם דוגמה נהדרת), ערן זהבי פורש כשאף אחד כבר לא באמת רוצה אותו. וזה אולי השיעור הכי גדול שהוא השאיר לנו.
כמו שנוהגים להגיד ואמרו גם לפניי, "חצה את הכביש". אבל הוא לא רק שלא נדרס, הוא פשוט עצר את כל הרכבים שניסו לדרוס אותו, הוציא את הנהגים מהאוטו ושם עליהם זין בזמן שהמשיך בדרכו ליעד שהוא הציב לעצמו. לערן , או "ערנצ’וק", כפי שאני קורא לו בלב מאז ה-15/05/2010 בערך ב-23:00 בלילה, תמיד תהיה פינה של אהבת אמת אצלי בלב.
לכל אחד יש את הסיפור שלו איפה הוא היה כשזה קרה שהוא כבש בטדי. גם ילדים שנולדו ב-2002 מספרים היום בגאווה שהם ראו את הגול הזה. כמה חודשים אחריי הייתי ביציע בליון, וכמנהגי באותה תקופה, עמדתי עם הגב למגרש. את המספרת ראיתי ממש בשנייה שהרגל שלו פגשה את הכדור. הסתכלתי ישר לחבר שלי ליציע, ובמקום ה"יש!" הטבעי של גול, פשוט יצא לי מהפה: "זה היה מספרת?!?!?!?".
כשחזרנו למלון, הייתה שם סצנה מופלאה בעיניי. אלו היו הימים שלפני שהסמארטפונים היו בכל פינה, האייפון בקושי נחת בארץ כמה חודשים לפני. היינו במשהו כמו 10 חדרים מתוך 14 בקומה, וכמו ב"יפו של פעם" פשוט דלתות פתוחות בין החדרים. אני זוכר את עצמי עובר מחדר לחדר, נודד בין המסכים, ופשוט מחכה שהתקציר בטלוויזיה הצרפתית יתחיל שוב מהתחלה, רק כדי לראות את המספרת הזאת עוד פעם.
כשהתחיל הרחש על המעבר מאיטליה למכבי, שלחתי לו הודעה עם תמונה שלו עם תמונה שלו במדי הפועל עם ספונסר ״מושקוביץ״ ובצירוף כמה מילים בודדות שאני לא זוכר במדויק, אבל במסר של ״אל תשבור לי את הלב״.
הוא הגיב ״אהבתי, אני מקבל מאות הודעות וההודעה הזו נגעה בי״. מספר ימים אחרי זה - זה הפך לרשמי והלב אכן נשבר. אבל אני עדיין אוהב בתוכי את ערנצוק מאוד.
תודה על כל הרגעים הטובים שבזכותך חוויתי, ותודה שלא תהיה אחראי על רגעים כואבים שבגללך חוויתי יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה